<h1>סמ"ג עשין סימן רי"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (שמות י"ג ב'). וכל הבכורות לכהנים שנאמר בפרשת קרח (במדבר י"ח ט"ו, י"ז—י"ח) כל פטר רחם (כל אשר) [לכל בשר אשר יקריבו לה'] באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר, ובשרם יהיה לך וגומר. וכבר בארנו מצות בכור האדם ומצות בכור פטר חמור (עשה קמ"ד—קמ"ה). כתוב בפרשת ראה (דברים ט"ו י"ט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' א-להיך וגו' ונאמר בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ז כ"ו) אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה' הוא, ומפורש במסכת ערכין בסוף פרק המקדיש שדהו (כ"ט א') כתיב תקדיש וכתיב לא יקדיש הא כיצד אי אתה מקדשו קדושת מזבח אבל אתה מקדשו קדושת חביבות פירוש שמוזהר ישראל בהולד בכור בהמה טהורה לומר הרי הוא מקודש בקדושת בכור אע"פ שהוא קדוש מעצמו מצוה להקדישו בקדושת בכור מפני חביבות המצוה (ע"פ יראים סי' קמ"ב).
<h2>דף ג.</h2>
והרוצה לפטור בהמתו מן הבכורה בין טמאה בין טהורה לאחר שנתעברה הבהמה וניכר העובר דהיינו לשליש עיבורה יקנה העובר לגוי במשיכה שימשוך הגוי הבהמה לקנות אזן הבכור דקיימ"ל כרב הונא שאומר בפרק ראשון (בכורות ג' א') שאפילו בשותפות אזנו פטרה ואע"ג דרבה ורב חסדא מצריכין דבר שעושה אותה נבילה או טריפה כרב הונא קיימ"ל שהרי ר' יוחנן הולך בשיטתו שאומר (ג' ב') שאפילו מום קל וכן היה עושה רב מרי בר רחל כאשר יתבאר (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש) דגרסינן בפ"ק דבכורות (ג' ב' ותד"ה דקא) דרב מרי בר רחל הוו ליה הנך חיותא והוה מקני אזנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהב להו לכהנים וכלו חיותא דרב מרי משום דמפקע להו מקדושתייהו, ואף על פי שהיה אוסרם בגיזה ועבודה בחולין גמורין היה נוהג קדושה, ואומר שם כי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני אזנייהו לגוים דילמא אתי בהו לידי תקלה דגיזה ועבודה ומקשה שם למה נענש רב מרי והאמר רב יהודה בפרק כיצד מערימין (תמורה כ"ד ב') בזמן הזה שאין מקדש מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם שלא יבא לאיסור גיזה ועבודה ומתרץ התם מקדושת מזבח מפקע ליה מקדושת כהן לא מפקע ליה הכא אפילו מקדושת כהן מפקע ליה, ואומר שם לישנא אחרינא דרב מרי הוה ידע לאקנויי קניין גמור כעין שביארנו למעלה וכולי עלמא לא ידעי ויקנו קניין שאינו מועיל שיאמרו אזני עובר פרתי אני מוכר לך שזהו כמו פירות דקל אני מוכר לך ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך נענש אע"פ שעשה קניינו כדין שהקנה פרתו במשיכה לאזן עוברה שזהו כמו דקל לפירותיו, וכבר ביארנו בשם ר"י (עשה קמ"ה דף ר"ד ד' בד"ו) דדוקא רב מרי נענש משום דהוה אפשר ליה למיעבד כדרב יהודה ולא היתה שם הפקעה ללשון ראשון ולא תקלה ללשון אחרון אבל אנן דלא בקיאינן לא מיענשינן ולא עוד אלא מצוה לעשות כן שלא יבא לאיסור תקלה דגיזה ועבודה, וגרסינן בפרק מעשר בהמה (בכורות נ"ג א') מנא תימרא דחיישינן לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין כו'. וכשם ששותפות העובר פוטר בבכורה כך פוטר שותפות האם כדאמרינן בבכורות פ"ק (ג' א') אמר רב פפא ומאי שנא בו דבעינן כל בכור בישראל וליכא אם נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא ומביאה שם באותו הפרק לפטור שותפות האם גם בפטר חמור (ע"פ יראים שם).
<h2>דף ח.</h2>
לפי שאמרנו למעלה [הו' בבכורות ג' א'] שלשליש עיבורה ניכר העובר אנו צריכין להביא הא דת"ר בפרק קמא דבכורות שהבהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים וכנגדה באילן גפן, בהמה גסה טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית, בהמה גסה טמאה לי"ב חודש וכנגדה באילן דקל, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף הקיפוף לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח, אפעה לשבעים שנה וכנגדה באילן חרוב, חרוב [זה] משעת נטיעתו עד גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו שלש שנים, והנחש לשבע שנים, והתרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדו באילן לוז, כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה, חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות, חזיר לששים יום וכנגדו באילן תפוח, שועל וכל מיני שרצים שלשה חדשים וכנגדן באילן תבואה.
<h2>דף יג.</h2>
שנינו במסכת בכורות פ"ב הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף עמו והנותן לו בקבלה והמקבל ממנו פטור מן הבכורה שנ' כל בכור בישראל ולא באחרים, וגרסינן בפ"ק (ג' ב') אמר רבא לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. והכהנים והלוים חייבים לא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור אבל לא מבכור בהמה טהורה (ע"פ יראים סי' קמ"ב).
<h2>דף יד.</h2>
ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בפרשת ראה (דברים ט"ו כ"א—כ"ב) וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' א-להיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל, ובבכורות פרק אלו מומין (ל"ז א') פירשו חכמים איזהו מום קבוע דהוי דומיא דעור ופסח, ואע"פ שיצא מקדושתו במומו אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות פ"ב (י"ד א') ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ומצינו בכור חמור מהן דתנן (ל"א א') כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ואפילו בכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמרא וכדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ד ב') אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מיזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא, ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפילו בעל מום אסור בגיזה ובעבודה (יראים סי' קמ"ב).
שנינו בפרק הזרוע (חולין ק"ל א') ובפרק שני דבכורות (י"ד א') כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיון והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר, וכל מי שקדם הקדשו את מומו או מום עובר את הקדשו ונפדו פטורים מן הבכור ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו.
<h2>דף טו.</h2>
בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבים שנ' כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ב ב') בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הלל מתירין אפילו לגוי ואע"פ שחולק תנא דברייתא ואומר דבית הילל זר ולא גוי קאמרי כמתניתין קיימא לן, בד"א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לגוים ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומזה הטעם שנינו במסכת חולין בפרק הזרוע (ק"ל א' ורש"י) ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לגוים ולכלבים, תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא שהרי ר' עקיבא אומר בבכורות (ל"ב ב') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים ואילו במסכת זבחים פרק טבול יום (ק"ג ב'—ק"ד א') שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לגוים, וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר' עקיבא אלא עורו ולא בשרו, וגרס שם (ק"ד א') אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ויש ספרים שגורסין שם אחר כך והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה, ורש"י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדיבר בו ר' עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא"ר חנינא סגן הכהנים (ק"ג ב') מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש).
<h2>דף כ:</h2>
פסק רבינו משה (בכורות פ"ד ה"ח) כי הלוקח בהמה חולבת מן הגוי שחלב פוטר מן הבכורה שהרי בכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, ואין הלכה כדברי האומר חלב אינו פוטר בו בפרק הלוקח בהמה (בכורות כ' ב'). והא דמשמע בפרק הלוקח בהמה (כ"ד א') דרבי יוחנן אית ליה דרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אלא אם כן ילדה משמע דחלב לבדו שלא ראינוה מניקה אינו פוטר דחיישינן למיעוט דחולבות אף ע"פ שאינן יולדות, אומר רבינו יצחק שלשם מדבר בראינוה חולבת קודם לידה דבההיא מודה דחלב לבדו אינו פוטר אם לא שראינוה מניקה אבל בעלמא סבירא ליה דחלב פוטר דהלך אחר הרוב (עי' כ' ב' תד"ה חלב), תדע שכן הוא דהא רשב"ג לא חייש למיעוט בתחילת פרק כל הצלמים (ע"ז מ' ב') דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר' מאיר מטעם דחייש למיעוט וגם רבי יוחנן לא חייש בפ"ק דחולין (ה' ב') דאכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר התם (ו' א') גבי ר"מ דגזר על יינן, ומה שאומר בפרק אם לא הביא (שבת קל"ו א') שרשב"ג אומר כל שלא שהה שלשים יום באדם אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי הוא ספק נפל אלמא חייש למיעוט נפלים ושם פוסק כרשב"ג יש לחלק שחוששין למיעוט המצוי כזה כמו מים שאין להם סוף דאשתו אסורה (יבמות קכ"א א') וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו.
<h2>דף כד.</h2>
פסק רבינו משה (בכורות פ"ד ה"ח) כי הלוקח בהמה חולבת מן הגוי שחלב פוטר מן הבכורה שהרי בכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ורוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, ואין הלכה כדברי האומר חלב אינו פוטר בו בפרק הלוקח בהמה (בכורות כ' ב'). והא דמשמע בפרק הלוקח בהמה (כ"ד א') דרבי יוחנן אית ליה דרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הגוי פטורה מן הבכורה דלא מרחמא אלא אם כן ילדה משמע דחלב לבדו שלא ראינוה מניקה אינו פוטר דחיישינן למיעוט דחולבות אף ע"פ שאינן יולדות, אומר רבינו יצחק שלשם מדבר בראינוה חולבת קודם לידה דבההיא מודה דחלב לבדו אינו פוטר אם לא שראינוה מניקה אבל בעלמא סבירא ליה דחלב פוטר דהלך אחר הרוב (עי' כ' ב' תד"ה חלב), תדע שכן הוא דהא רשב"ג לא חייש למיעוט בתחילת פרק כל הצלמים (ע"ז מ' ב') דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר' מאיר מטעם דחייש למיעוט וגם רבי יוחנן לא חייש בפ"ק דחולין (ה' ב') דאכל משחיטת כותי ולא חייש למיעוט החשודים כדקאמר התם (ו' א') גבי ר"מ דגזר על יינן, ומה שאומר בפרק אם לא הביא (שבת קל"ו א') שרשב"ג אומר כל שלא שהה שלשים יום באדם אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי הוא ספק נפל אלמא חייש למיעוט נפלים ושם פוסק כרשב"ג יש לחלק שחוששין למיעוט המצוי כזה כמו מים שאין להם סוף דאשתו אסורה (יבמות קכ"א א') וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו.
<h2>דף כו:</h2>
שנינו בפרק עד כמה (בכורות כ"ו ב') עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים יום ואם אמר הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי ואטפל בו לא יתן לו מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ואם היה בעל מום ואמר תנהו לי שאוכלנו או תמים בשעת המקדש ואמר תנהו לי שאקריבנו מותר (יראים סי' קמ"ב). ותנן (שם) הבכור נאכל בתוך שנתו בין תם בין בעל מום שנאמר לפני ה' א-להיך תאכלנו שנה בשנה וגומר וכי יהיה בו מום פסח או עור וגומר בשעריך תאכלנו, ותניא בגמרא (כ"ח א') בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם פירוש שלא נולד בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים פירוש שהרי אין יכול להקריבו (יראים שם). ורבינו שמשון כתב שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים ואין זקוק להוליכו למקום אחר רחוק במקום שהחכם שם (תד"ה עד). ומשנראה להראותו לחכם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש, לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת אבל מפני השבת אבידה לבעלים רשאי לקיימו שלשים יום ואמר רבי אלעזר בכור נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום (לשון יראים שם ע"ש) ואף על פי שמתאחר לאחר שנתו (ע"פ רמב"ם בכורות פ"א ה"ט ע"ש ובהי"א). ומאימתי מונה לו אמרינן בפ"ק דר"ה (ו' ב') אם תם הוא מונה לו מיום השמיני שהוא ראוי להקרבה ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שכלו לו חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום השמיני (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש).
<h2>דף כז:</h2>
עוד גרסינן שם אחרים אומרים בכור שעברה שנתו יכול יהא כפסולי המוקדשין ויפסל ת"ל ואכלת מעשר דגנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.
<h2>דף כח.</h2>
שנינו בפרק עד כמה (בכורות כ"ח א' ותד"ה רבי) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו ר' יהודה מתיר ור' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור, ואמרינן בגמרא דגזר רבי מאיר אפילו במומין שאינן עשויין להשתנות לאחר מיתה אטו מומין העשויין להשתנות לאחר מיתה ואומר שם דקנסא הוא דקניס רבי מאיר, לפיכך אין הלכה כר' מאיר כדפסק רב יהודאי גאון (דף קל"ט ג' ע"ש) שהלכה כרבי מאיר בגזירותיו אבל לא בקנסותיו גבי הא דתניא ביבמות (ל"ו ב') לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו שהסוגיא הולכת שם כרבנן גבי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא.
<h2>דף לא.</h2>
ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בפרשת ראה (דברים ט"ו כ"א—כ"ב) וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' א-להיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל, ובבכורות פרק אלו מומין (ל"ז א') פירשו חכמים איזהו מום קבוע דהוי דומיא דעור ופסח, ואע"פ שיצא מקדושתו במומו אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות פ"ב (י"ד א') ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ומצינו בכור חמור מהן דתנן (ל"א א') כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ואפילו בכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמרא וכדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ד ב') אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מיזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא, ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפילו בעל מום אסור בגיזה ובעבודה (יראים סי' קמ"ב).
שנינו במסכת תמורה פרק אלו קדשים (כ"א א') מה בין בכור והמעשר לבין כל הקדשים, שהקדשים נשחטין ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר, ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומם לבעלים. ואומר בגמרא ורמינהי בן אבטינס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו אמר רב ששת ההיא ר' עקיבא היא ומתניתין ר' ישמעאל כו' דתניא רבי עקיבא אומר (כ"א ב') יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ה' א-להיך מעשר דגנך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ. ומה שממעט שם רבי עקיבא בכור חוצה לארץ דווקא לעניין הקרבה אבל מקדש קדיש כמו שמוכיחות כל ההלכות ההיא דאלו טרפות (חולין מ"ד ב') בבבל אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא וההיא דהתרת בכור בחוצה לארץ שאמרנו למעלה וכן הרבה, ובעניין זה מצינו מעשר בהמה במסכת בכורות כאשר יתבאר במצות המעשר (עשה רי"ב). ומצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן (רמב"ם בכורות פ"א ה"ה).
<h2>דף לב:</h2>
בכור בעל מום מותר להאכילו לגוים ולכלבים שנ' כצבי וכאיל דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ב ב') בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום ובית הלל מתירין אפילו לגוי ואע"פ שחולק תנא דברייתא ואומר דבית הילל זר ולא גוי קאמרי כמתניתין קיימא לן, בד"א בבכור שנשחט ונמצא כשר אבל בכור שמת או נשחט ונמצא טרפה אסור להאכילו לגוים ולכלבים דכל היכא דלא קרינא ביה תאכלנו לא קרינא ביה כצבי וכאיל להתירו לגוים ולכלבים, ומזה הטעם שנינו במסכת חולין בפרק הזרוע (ק"ל א' ורש"י) ואם מתו יקברו שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דכל היכא דלא קרינא ביה תזבח ואכלת לא קרינא ביה כצבי וכאיל אבל פסולי המוקדשין שנשחטו בכשרות מותר להאכילן לגוים ולכלבים, תדע שכן הוא שאם לא כן קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא שהרי ר' עקיבא אומר בבכורות (ל"ב ב') דבכור בעל מום מאכילין אותו לגוים ואילו במסכת זבחים פרק טבול יום (ק"ג ב'—ק"ד א') שנינו שרבי עקיבא אומר שהשוחט בכור בעל מום בגבולין ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע ולא בבשרו הרי למדת שמאחר שנמצא טריפה דלא קרינא ביה תאכלנו שלא יהנו בבשרו להאכילו לגוים, וכן פירש רבינו שלמה שלא התיר ר' עקיבא אלא עורו ולא בשרו, וגרס שם (ק"ד א') אמר רבי חייא בר אבא הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא, ויש ספרים שגורסין שם אחר כך והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה ועור בשריפה, ורש"י אינו גורס שם אלא והילכתא כדברי חכמים ולא קאי אבכור בעל מום שדיבר בו ר' עקיבא שמזה פסקינן הלכה שיאותו בעורו אבל קאי אעור קדשי מקדש וארישא קאי דא"ר חנינא סגן הכהנים (ק"ג ב') מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה (ע"פ יראים סי' קמ"ב ע"ש).
<h2>דף לה.</h2>
שנינו בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה א') כל מומין הראוין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועים כהנים אינם נאמנים רשב"ג אומר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על שלו רבי מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ובפרק בתרא דיומא (ע"ח א') פוסק כרשב"ג. ובגמרא (בכורות ל"ה ב') תניא רבי יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנפל בו מום מאיליו ורשב"ג אומר אפילו בנו ואפילו בתו מעידין עליו ר' יוסי אומר אפילו הם עשרה והם בני ביתו אין מעידין עליו פירוש מפני שכל הכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ, ושנינו (ל"ד א') שהמטיל מום בבכור לא ישחוט על אותו המום עד שיפול בו מום אחר מאליו. ופוסק התלמוד (ל"ה ב') והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ודווקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו דמיא. ובפרק חבית (שבת קמ"ה א') מסקינן שאין עד מפי עד כשר אלא לעניין עדות אשה ולעדות בכור בהמה שלא נפל מומו בידי אדם, וכן בפרק כל פסולי המוקדשין (ל"ו א').
<h2>דף לו:</h2>
עוד גרס בפ"ק דתמורה אמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אא"כ היה כהן עמו פירוש שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן.
ואם הבכור בעל מום שראוי לישחט עליו אינו יכול לשוחטו אלא על פי שלשה ישראלים שיאמרו יכול לישחט עליו דתנן בפרק כל פסולי המקודשין בכור שניסמת עינו ונקטעה רגלו או ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, וגרסינן בגמרא התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת פירוש שאינן מומחין ואמר רבא ובמומין מובהקין (ע"פ לשון יראים סי' קמ"ב וע"ש ובתעפ"ר) ודווקא במקום שאין מומחה, שנתן לו הנשיא או ראש גולה רשות להתיר בכורות (ע"פ רמב"ם בכורות פ"ג ה"א), דאמר רב שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה הא במקום מומחה צריך מומחה.
<h2>דף לז.</h2>
ואם נולד בקדושה ונולד בו מום קבוע נשחט עליו דכתיב בפרשת ראה (דברים ט"ו כ"א—כ"ב) וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' א-להיך בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל, ובבכורות פרק אלו מומין (ל"ז א') פירשו חכמים איזהו מום קבוע דהוי דומיא דעור ופסח, ואע"פ שיצא מקדושתו במומו אינו נוהג בו כחולין לגמרי ונוהג בהן קדושה כפסולי המוקדשין שנפדו דתנן בבכורות פ"ב (י"ד א') ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, ומצינו בכור חמור מהן דתנן (ל"א א') כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר, ואפילו בכור בעל מום קאמר כדאיתא בגמרא וכדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ד ב') אמרה ליה בת רב חסדא לרבא אבא שרי בוכרא ולא זבין מיניה בישרא ומפרש טעמא משום דבשומא מיזדבן ולא במתקלא ואיכא חשדא, ובבעל מום קאמר דהא בבבל הוה ולאחר חורבן אלמא בעל מום אינו נשקל הילכך אפילו בעל מום אסור בגיזה ובעבודה (יראים סי' קמ"ב).
<h2>דף נג.</h2>
אם לא הפקיעו מקדושה ונולד כיצד יעשה ינעול דלת לפניו וימות שלא יבא לידי תקלה כדתניא בפרק קמא דע"ז (י"ג א') אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו' איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ואין לחלק בזה בין קדושה הבאה מאיליה לקדושה שאינה באה מאיליה (ע"פ יראים סי' קמ"ב). אמנם אמר לנו מורי רבינו יהודה בשם רבו רבינו יצחק והרב רבי אלחנן בנו שימתין עד שעה שיפול בו מום (בכורות נ"ג א' תד"ה ואי ע"ש) מאחר שהוא קדוש מאיליו.
